דוח המבקר על השריפה בכרמל - אחריות השרים 

מערך הכבאות לא היה ערוך לאירועים חריגים כמו השריפה בכרמל. העובדה החמורה הזאת הגיעה לשולחן הממשלה והיתה ידועה לכל השרים. המחדל היה גם לאורך חיי ממשלות קודמות אבל קרה במשמרת של בנימין נתניהו אלי ישי ויובל שטייניץ. שר הפנים הגיש לממשלה דרישה כספית לסך של כ- 800 מיליון שקל אולם לא הציג סדרי עדיפויות למימוש ולא דרש מידית מה שנדרש לחירום וכך נותרה המדינה ביום השריפה בלא מלאי חירום של חומר לכיבוי אש מהאויר. לפני השריפה שר הפנים לא עסק כלל בצורת התפקוד של מערך הכבאות ( מחסור ממשי בציוד ובכוח אדם ואף מחסור באמצעים לפיקוד ושליטה כמו: היעדר יחידת מבצעים, היעדר מערכת מחשוב ואי-התאמה של מערכת הקשר הארגונית לצרכים שעליה למלא ) ולא בקש ממנכל משרד הפנים ומנציב הכבאות להציג לו את התפיסה האסטרטגית וההתארגנות של מערך הכבאות ובמידת מוכנותו, ולא הציב לממשלה סדרי עדיפויות להשלמת החוסרים, ורק העלה דרישות כספיות כוללניות ( ואם היה מקבל תקציב כמבוקש לא היתה תכנית סדורה להוצאתו לפועל ). הוא גם לא התענין אצל הכפופים לו כדי לדעת איך הענינים מתקדמים למרות שידע את חומרת העדר המוכנות. זאת לא התנהלות אחראית של שר ולכן צדק המבקר כאשר הטיל עליו אחריות מיוחדת. במדינה מתוקנת שר כזה היה מתפטר לאחר דוח כזה, כי אי אפשר לישון בשקט כאשר הוא מכהן בתפקיד.

משרד האוצר דרש רפורמה כוללת כתנאי לקבלת תקציב ומשרד הפנים לא הצליח להכין תכנית מסודרת לרפורמה מלאה ולכן לא קבל שום תקציב. רק בשנת 2010 שינה האוצר את עמדתו והיה מוכן לתת חלק מהכסף לצרכים הדחופים ביותר ( החלטת הממשלה 1904 מיולי 2010 ). אגב, האוצר היה יכול לדרוש ממשרד הפנים גם קודם לכן להציג רק את הצרכים לפי עדיפויות ולהיענות רק לדחופים ביותר, אבל לא עשה כן. לפיכך גם לשר האוצר יש אחריות לכשל.

ראש הממשלה ידע מתחילת כהונתו על המצב החמור של העדר מוכנות של מערך הכבאות לטיפול באירוע גדול ( גם על הרקע של לקחי מלחמת לבנון ), ועל אף זאת לא עקב אחרי הנושא ולכן לא גילה שהענין בעצם תקוע לאורך זמן רב, וששני השרים כלל לא יושבים ביחד כדי לקדם פתרון ( למרות שהיו חייבים לעשות כן ). רק במאי 2010 הוצג על ידי מנכל משרד ראש הממשלה מסמך המפריד בין הדרישות הכוללות לבין דרישות מידיות, ושבו הוצגו צרכי הצטיידות על פי סדר עדיפות. לפיכך גם ראש הממשלה נושא באחריות לכשל בגלל מחדל שלו, וכדאי שילמד לקח ויתענין בעתיד באופן יותר אקטיבי במימוש של החלטות ממשלה ( הדבר אפשרי באמצעות אנשי תכנון ובקרה שתפקידם לעקוב אחרי התקדמות ביצוע החלטות ). על הבעיה של חוסר מעקב על נושאים שנתקעים לאורך שנים בגלל מחלוקות בין משרדיות המבקר התריע כבר בדוח מבקר המדינה 61ב.